<h1>ספר התרומות שער מ"ז</h1>
<h2>דף צג.</h2>
גרסינן בב"מ פרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לי' שנין ואכלה תלת שנין, א"ל אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, קם ההוא דמשכן ואקניה לבנו קטן והדר זבני ניהליה, זבינא ודאי לא הוו זביני, זוזי דקביל מיניה כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים או דילמא כמלוה על פה דמי ולא גבי אלא מבני חרי. ופשט רבא דכמלוה ע"פ דמי ולא גבי ממשעבדי, מ"ט משום דלא ניתן ליכתב. וכן פסק הרב בהלכותיו. מכל זה למדנו שכל מי שמכר באונס ומסר מודעא או עשה דבר המביא ביטול למכירתו הרי המעות שקבל מיד האונס אצל המוכר כמלוה ע"פ דמי ואינו טורף בשטר המכר שבידו כלום מן המשועבדין, שאין דין שטר כזה ליכתב ולא נכתב אלא מפני האונס ואין דינו כשטר אצל המשועבדים, מיהו מבני חרי מיהא גבי. ואי טעין פרעתי אמרינן ליה שטרך בידיה מאי בעי. ואיכא דפליג. ובשער נ"ו בדין שטר חוב מוקדם נאריך בזה. ודוקא הני שאין טורפין מעות המקח מהמשועבדין בשטר מכירתן שנתבטל, אבל יש אחרים שמתבטלת מכירתן ועומד השטר כשר לטרוף מעות המקח הכתובין בו מן המשועבדין, והוא המוכר שדהו בשטר שלא באחריות, שלא נכתב בו, דקי"ל אחריות טעות סופר הוא [ב"מ ט"ו ע"ב]. אף המוכר שדהו בעדים וקבל אחריות, דבהא לא אמרינן טעות סופר הוא, דכיון דזביני קלילי הוו דלא כתיב שטרא בהו הכי נמי אמרינן דאחריות לא קביל, אבל אם קבלן בפניהם אע"פ שלא נכתב אם טרפו ממנו הרי זה גובה באותו שטר או בעדי המכירה מנכסים משועבדים, שחזרו המעות כמלוה בשטר. כדגרסינן בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"א ע"ב] אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אם טרפו השדה ממנו, ומפרש טעמא בגמ' דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין וקלא אית ליה אפילו בעדים, ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו. וקי"ל כרב.
וכן הגוזל שדה מחברו ומכרה והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין, וכדתניא [ב"מ י"ד ע"ב] לשבח קרקעות כיצד, הרי שגזל שדה מחברו ומכרו והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. וכדתניא נמי המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינו שלו [רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח וכן אם בא בע"ח] וטרפוה מן הלוקח, פעמים כל השבח כגון שהוקר, פעמים חציו אם היא מחמת ההוצאה וכמו שבארנו בשער ג'. ועל אותן שבו גרסינן יש לו מעות ויש לו שבח, שבכל אלו חוזרין המעות הלואה ונגבה מן המשועבדין הקרן אבל לא השבח מפני תקון העולם, וכדתניא אין מוציאין לשבח קרקעות מפני תקון העולם. ואע"ג דהני שטרי כולהו חזרו כשטר שלא ניתן ליכתב, ופסקינן לעיל דלא גבי בהו ממשעבדי, הכא גבי, דשאני הני מהני, וכדמתרץ בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"ב] דקאמר ואלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד וכו' נימא בהו לא ניתן ליכתב, ומשנינן הכי השתא התם בכולהו אי למאן דאמר ניחא להו דלא ליקריוה גזלנא אי למ"ד ניחא ליה דליקום בהמנותיה מפייס ליה למריה ומקיים ליה לשטריה, אבל בעובדא דפרדסא ומאי דדמי ליה אברוחי קא מברח ליה מיניה שטריה מקיים ליה, ומוקדמין נמי טעמא משום גזרה איתא. וכן [ב"מ ט"ו ע"ב] מי שמכר שדה לחברו והכיר בה שאינה שלו בעת שלקחה וטרפוה ממנו הבעלים ונמצא שדמי המקח חזרו הלואה וגובה אותן מן המוכר אף מן המשועבדים, דכמלוה בשטר דמיא. וכן פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו. וכן מי שלקח מן הבן ממה שיירש מאביו [ב"מ ט"ז ע"א], או פירות דקל שלא תפס בהן עדיין [יבמות צ"ג ע"א]. וכן הלוקח מקח באסמכתא [ב"מ ס"ו ע"א]. כל אלו וכיוצא בהן חזרו מעות המקח הכתובין בשטר המכר כהלואה בשטר על המוכר וגובה אף מן המשועבדים שלו, כמסקנא דשמעתא במעשה דפרדסא [ב"מ ע"ב ע"ב] דקא מקשי עלה מההיא דקתני הרי שגזל שדה מחברו ומכרה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים, אמאי נימא לא ניתן ליכתב, ומתרצי עלה בגמ' הכי השתא התם אי משום דניחא ליה דלא ליקריוה גזלנא א"נ דליקום בהימנותיה מפייס ליה למריה ומקיים ליה לשטרא, הכא בפרדיסא אברוחי קא מברח ליה אוקומי מיקם בידיה, אלמא דכל מוכר מדעתו טרח ומוקי מקח באפי לוקח. הלכך כל מוכר שלא באונס על דעת להעמיד מקח ביד לוקח מכר וזוזי מלוה בשטר הוו. ועוד דע"כ לא מצטריך בגמ' להנהו טעמי אלא בשאחרים מבטלין המכר, כגון מעשה דפרדיסא וכגון גוזל שדה ומכרה, אבל במוכר קרקע שלו דבר ברור הוא דעל דעת מכר גמור עביד ולא עביד איניש לשוויי נפשיה רשע ומן מחוסרי אמנה, ועוד ניתן ליכתב נמי הוא כיון דארעא דידיה הוא ותרויהו ניחא להו בהני זביני ולית בהו איסורא ניתן ליכתב מקרי. וא"ת מפני שהפירות רבית, הא לא קשיא, דכיון דלאו בתורת הלואה כתבן ולא קץ ליה לית ביה שומא משעת כתיבה אלא אם יחזור בו מוכר פירות חוזרין שלא יהא בהם רבית. ועוד דלגבי קרן מיהא ניתן ליכתב הוא, כדאמרינן [ב"מ ע"ב ע"ב] נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון מזמן שני מיהא ניתן ליכתב הוא. והילכך גובין מן המשועבדים.
ודע כי בכולם כיון שהמעות חוזרין כמו הלואה הפירות שאכל הלוקח בנתים כולם יש לו להחזירם לבעלי הקרקע חוץ ממי שטורפו ממנו בעל חוב, דב"ח הא לא טריף מיניה דלוקח פירי, וחוץ מהכיר בה שאינה שלו שמוציאים הבעלים ממנו הפירות שאכל ואינו חוזר וגובה אותם מן המוכר שלו, כדתניא [ב"מ ט"ו ע"ב] אמר רבא הלכתא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. ופירש הרב ז"ל בהלכות דלא מיירי בשבחא דאתי מחמת הוצאה כגון שלקחה באלף והוציא בה הוצאות וחזרה להיות שוה אלף ומאתים, דהא ודאי גבי ליה לוקח, ואם ההוצאה יתר על השבח נוטל ההוצאה מבעל השדה, ואם הוא שבחא דממילא כגון שהוקרה מעצמה ועמדה באלף ומאתים, על זה נאמר שאותו שבח אין לו אף מן הגזלן, דה"ל כרבית ואסור. וה"ה לפירות שאכל שמחזירן לבעל השדה ואינו חוזר לגבותן מן המוכר שלו אלא שמחזיר לו הקרן בלבד ולא פירות, דה"ל כרבית ואסור. וכן פסק הר"מ ז"ל בנזקין [גזלה פ"ט ה"ז]. ומסתברא דה"ה לפחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו ומי שלקח מקח באסמכתא, כל אלו הרי היא כמכיר בה שאינה שלו ויודע שהמקח לא יתקיים בידו אם לא ירצה המוכר והמעות שנותן במכר על דעת הלואה נותנים, ולפיכך מחזיר בהן כל הפירות שאכל כיון שרוצים לבטל מכירתן. וכן דעת הר"מ ז"ל [מכירה פכ"ט הי"ז] שכתב פחות מבן כ' כשמוציא מן הלוקח מוציא ממנו כל הפירות שאכל. מדבריו נלמוד שכן הדין באחרים. ואע"פ שהמוכר פירות דקל שיכול לחזור בו אף משבאו לעולם אמרינן בהו [ב"מ ס"ו ע"ב] דמודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל להו דלא מפקינן מיניה, התם שאני דהוו זביני וכיון דשתק הוי מחילתו מחילה, הכא הלואה. והכי קא מתרץ לה התם באיזהו נשך [שם ס"ו ע"ב], אבל נמצאת שאינה שלו נהי שהפירות שאכל מחזיר הלוקח לבעל השדה מיהו אחר כך חוזר וגובה אותן מן המוכר שמכרו לו, וכדפסקינן [שם ט"ו ע"ב] נמצאת שאינה שלו שבח יש לו. וה"ה לפירות שגובה מן הגזלן מנכסים בני חורין. וכן פסק הר"מ בספר נזיקין [גזלה פ"ט ה"ז]. אבל קטן שמכר ועשה שטר מכר על מכירתו והוברר הדבר שקטן היה בעת המכר הרי המקח בטל וחזרו המעות הכתובים בשטר המכר כמלוה ע"פ, לפי שאין מעשה הקטן כלום ולא ניתן ליכתב על מכירתו ומחזיר לו כל הפירות שאכל מבני חורין שלו ולכשיגדיל מחזיר לו את הקרן, כאותה ששנינו הגדיל הקטן חייב לשלם.
ויש לנו לברר שמתבטל מכירתן וחוזרין המעות הלואה בכלהו פשיטא שהמוכר נתחייב באחריותן כשאר מלוה, אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה, וכן בן שמכר מה שעתיד לירש מאביו דהוי כמכיר בה שאינה שלו, ואוקמה רב [ב"מ ט"ו ע"ב] דהוו מעות פקדון, מי הוי עלייהו כשומר חנם או כשומר שכר. ומסתברא דכשואל וכמו שאר לוה דמי, דמעות לאפוקינהו יהבינהו ניהליה ושיהיה אוכל פירות עד שיבא הלה ויערער והדר לישום ליה. תדע דהא אם חזר ולקחה מבעלים ראשונים קנאה הלה, דמימרא סתמא איתמר בגמ' ואף להכיר בה שאינה שלו ולקחה קאי. תדע דהא הוינן עלה בגמ' [ב"מ ט"ז ע"א] מהאי דמה שאירש מאבא מכור לך שהוא כהכיר בה שאינה שלו ולקחה. וכן נראה מההיא תשובה שהביא הרב בהלכותיו דקא מדמי לה לשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשו, ואי ס"ד דמעות פקדון גמור הוו היכי קני הא לאו אדעתא דמקח וממכר איתיה בו כלל, ולמ"ד נמי מעות מתנה היכי אמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא, מאי גזל מיניה ומהימנותיה דקאי ביה, הלא מתנה יהב ליה ואינהו לאו מידי עבוד דרך מקח וממכר, אלא ודאי נראה דמעות חוזרין דקאמרינן לומר לכשיצא קרקע יהיו פקדון או מלוה, ומיהו ברשותו הן וע"מ להוציאן נתנם לו, ואם יכול לקנות הקרקע כגון שחזר ולקחן מבעלים ראשונים דמי מקח הוו, וכה"ג ברשותיה קיימי אפילו לענין אונסין ותדע דלאו פקדון ממש הוו, דאילו אתי איניש אחרינא ונחית לה לארעא, אי נמי אתי מוכר למהדר ביה ואמר ליה לאו בעל דברים דידן את דפקדון בעלמא דאפקדית לן ומהדרנא לך פקדונך אבל בארעא לית לך ולא מידי, והא ודאי לאו כל כמיניה אלא קיימא בידיה עד דאתי נגזל ונחתי תרוייהו לדינא. הלכך כל כה"ג דמי מקח הוו ומחייב באחריותן. וכן השיב הרמב"ן ז"ל שאף הרב ז"ל כתב בהלכות דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי הלואה גבי מוכר, ואע"פ שכתב לשון אחר ואחז לשון פקדון לא בא אלא לפרש שלא יהא נוטל בשבח, אבל אין לשון פקדון בכאן אלא לומר שמעות חוזרין, אבל מעות ודאי ברשותיה דלוקח הוו ועל מנת דלעביד בהו כדידיה יהביה להו. וגבי קדושין דאחותו [ט"ז ע"ב] נמי אע"ג דמהשתא בטילו ליהוו גבך כקדושין דידך קאמר ליה, הלכך כמלוה דמו לאפוקינהו ומחייבא באחריות. והאי דקאמרינן בגמ' לשון פקדון לומר שאם רצה מעות חוזרין מיד בעינייהו ולא דיינינן בהו כסתם הלואה שלושים יום. והיכא דאמרו ללוקח תא שקול זוזך ואיתנהו לדמי דזביני בעין דלא אפקינן לשום מדעם, בהא ודאי כיון דא"ל שקול זוזך ולית כאן לקבולי עליה מי שפרע, דהא הכיר בה שאינה שלו דמדאורייתא לא קני, והלכך הוה ליה כדברים בלא מעות דמשום מחוסרי אמנה איכא משום מי שפרע ליכא, וכיון דליכא מי שפרע וא"ל תא שקול זוזך אית ליה לקבולי ואי לא מקבל [איתבדר] זוזי לדידיה איתניסו. ובשער נ' דעתינו להאריך בזה.
